אירועים

המתנ"ס והמרכז לאמנות עכשווית בערד, שמחים להזמינכם להשקת הקטלוג של האמן שי אזולאי בעקבות התערוכה "פטיו"שמוצגת בימים אלו בגלריה לאמנות. "פטיו" היא תערוכת יחיד חדשה לאמן שי אזולאי, בן ערד שגדל בעיר והיא עדיין ממלאת מקום חשוב בחייו. היא נפתחה 30 שנה לאחר תערוכתו הראשונה של האמן, שהתקיימה בגלריה בקרית האמנים בערד עוד לפני שהיגר לירושלים לצורך לימודיו בבצלאל. התערוכה "פטיו" קרויה על שם פרויקט המגורים החלוצי בעיר, הקסבה של ערד, שחלליה המוצללים היו מרחבי הילדות של האמן. התערוכה כוללת עבודות מ-2007 ועד היום, ועוקבת אחר מספר מוטיבים מרכזיים ביצירתו של האמן. מרבית העבודות הן מרחבי הציור גדולי-הממדים שיצירתו של אזולאי מתאפיינת בהם, הנבנים מהנחות של צבע ומתפקדים כמאגרי סימנים: מעין מפתחות לדלתות שונות ליצירתו. הציורים שמכונים "אוטובוסים", למשל, פורשים רשת צבעונית של דמויות וצורות, כמו וילון של חרוזים שנגלה בו רגע הכניסה לאוטובוס עירוני מלא אדם. המערך הזה מצטייר גם כמעין תודעה קולקטיבית רבת-גוונים, שמאחוריה צילו של האמן העובד בסטודיו. בציורים רבים בתערוכה אפשר לשמוע את פוטנציאל הניגון או השירה שמצוי בקומפוזיציות הצבעוניות. גם מבלי להצמיד גוון לתו, למצב או לאישיות, אפשר לשמוע את כל אלה כמו בסשן אלתור של כלים רבים. ויש עבודות בהן הקולות האלה מוצאים את דרכם גם לסיפור הציורי המתואר: אספן יונים שלומד את שירת הציפורים ושופר בידו, חסיד שעומד אל מול צפרדע מנגנת, מקהלת ציפורים כאוטית אל מול קהל ומנצח ונגן סינתיסייזר עם תרבוש מול להקת קרנפים במדבר שהופך לסוואנה. בתוך הסיפור הגדול של כל ציור יש המוני סיפורים קטנים מהם, שצצים כל הזמן ומתחילים מקו או מכתם. הם מובילים למשחק מתמשך בין מרכז ושוליים, או בעצם בין שוליים רבים שמתקיימים במרחב אחד. הגישה הסיפורית הזו מאפיינת את העבודות של אזולאי, שפועל מתוך תפיסת עולם ברסלבית. אפשר למצוא אותה בנגינה, במעשיות, בהתאספויות, בריחוף, במפגש, בהומור, בשיחה המתמשכת. "הבעיה של האמנות

העכשווית", אומר אזולאי בראיון מלפני כמה שנים, "היא שהיא משאירה הרבה אנשים מאחור. אני רוצה שזה יהיה כמו מוזיקה שנוגעת בלבבות". שי אזולאי (נ. 1971, חי ועובד בירושלים) הוא מהציירים הבכירים בישראל, ומציג בעבודותיו ברחבי הארץ ובעולם. תערוכות יחיד שלו התקיימו, בין השאר, במוזיאון תל אביב, במוזיאון הרצליה, במוזיאון יד ושם, במרכז ההנצחה בטבעון ובגלריות בטוקיו, בשיקגו, בניו-יורק, באמסטרדם ובבייג'ין. עבודותיו הוצגו בתערוכות קבוצתיות רבות, בין השאר במוזיאון היהודי בברלין, במוזיאון ישראל בירושלים, במרכז האמנות קאצן בוושינגטון, במוזיאון חיפה לאמנות ובמוזיאון האסלאם בירושלים. אזולאי הוא זוכה פרס מוזס לציור (2007) פרס מורשה של מוזיאון תל אביב (2008), פרס עידוד היצירה של משרד התרבות והספורט (2011), פרס שרת התרבות (2019), ופרס לנדאו של מפעל הפיס (2020). דימוי: שי אזולאי, אוטובוס #157, שמן על בד, 198X210 ס"מ,